התרבות הפופולרית יצרה את הדימוי של המחבר כאשף של מילים. כמו ספורטאי אולימפי, גם המחבר נתפס כמישהו שעוסק באמנותו המילולית ללא הרף ומתמחה בה מעל ומעבר ליכולתו של אדם מן השורה.
הדימוי הזה מופיע בספרים ועוד יותר מכך בסרטים וסדרות טלוויזיה. שם בדרך כלל אין אבחנה בין סופרים ומשוררים לבין כותבי נאומים, רעיונאים (קופירייטר) ובעלי טורים בעיתון. כולם כאחד מופיעים ומוצגים לנו כלהטוטנים מדהימים אשר המשפטים שלהם מנוסחים בחדות של תער גילוח ושנינות של מסור דיסק.
האמת היא קצת שונה, וכדי להכיר בה צריך רק להיזכר בעובדה פשוטה אחת. את כל הספרים והסדרות האלו כתבו… סופרים ותסריטאים! הסדרות והסרטים שאנו מגיעים לראות הם אלו שעברו סלקציה אחר סלקציה על שולחנם של מו"לים, מפיקים, במאים, ועורכים. ברור שכל הדמויות המופיעות על המסך הן שנונות וחדות. אלו שיצרו את הדמויות האלו הם המומחים הגדולים בעולם ליצירת דמויות שובות לב. על זה משלמים להם. אלו שאת התוצרים שלהם אנחנו מגיעים לראות הם מספרי הסיפורים המעולים והיקרים ביותר בתחומם.
רוברט קיוסקי, אשר ספרו "אבא עשיר אבא עני" מכר יותר מעשרים וששה מיליון עותקים וכיכב יותר משבע שנים ברשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס, נכשל באנגלית בתיכון ומודה שהיה נכשל שוב גם היום. אף אחד מעולם לא חשב שיש לו כשרון לכתיבה. הוא עצמו אומר שאין לו.
ייתכן שחלק מהבעיה הוא הבלבול בין "סופר" (אדם המספר סיפור בכתב) לבין "מחבר" (אדם הכותב ספר בנושא כלשהו). ייתכן שסיפור סיפורים מורכבים מחייב כישרון מיוחד, אבל מה הקשר בין זה לבין סוגים אחרים של כתיבה?
האמת היא שגם כדי להיות "סופר" אין הכרח בכישרון דווקא. למעשה, מחקרים בתחומים רבים ושונים הראו שכישרון אינו תנאי להצלחה בשום תחום. כאשר קוראים את המחקרים בעניין אפשר לסכם בקצרה את המסקנות שלהם באופן הבא:
אף שאי אפשר לפסול את קיומן של 'תכונות מולדות' היכולות לסייע בהצלחה בתחום כלשהו, לא נמצא כל מתאם בין זיהוי של 'כישרון' בתחילת הדרך לבין הצלחה בטווח הארוך.
אין זה המקרה היחיד שבו התרבות הפופולרית מטמיעה בנו תפיסות שגויות ומזיקות. אני עצמי מעדיף להקשיב לכותבים הרבים, סופרים ומחברים כאחד, המייחסים את הצלחתם לתהליך ההדרגתי והשיטתי של כתיבה ועריכה. זה יותר דומה לעבודה מאשר לאיזו דמות רומנטית בסרט, אבל זה מה שיאפשר לכם להצליח גם אם "אין לכם כשרון".
